המחיר של 'הכל בסדר': מה ההסתרה עושה לגוף, לקשרים ולביטחון שלך
כשאת אומרת, "הכל בסדר", וזו לא האמת, את אומרת משהו אחד, הגוף משדר משהו אחר את בהסתרה. הסתרה מייצרת חוסר אמון חוסר אמון מייצר מרחק מרחק מייצר חוסר ביטחון . הסתרה היא כמו משקולת שמתיישבת בגוף יכולה לייצר עייפות להכביד לחנוק לבודד הסתרה היא סוג של הגנה. הגנה מרחיקה הרבה פעמים הסתרה קורית באוטומט זו הדרך שלמדת פעם, בעבר, כדי לשמור עלייך למרות שאת לא באמת זקוקה לה עכשיו ואת כבר לא באותו מקום. ההסתרה נשארה והפכה חלק ממך יכול להיות שאת מסתירה רגשות אולי את מסתירה את עצמך דרך אוכל ואולי את מדחיקה ומסתירה מעצמך אולי את לא מספיק בטוחה פוחדת להיות חלשה מתרחקת שלא יראו שלא יידעו ונשארת לבד ואולי הגיע הזמן שלך לעצור את הגלגל לעשות אחרת? אני כאן בשבילך ליצירת קשר הלית וייל – להחזיר את השקט לחיים
כשהגוף זוכר את הדחייה: מכאב רגשי ומנגנוני הגנה — אל שחרור והתחלה חדשה
שוב הכיווץ בלב, החנק בגרון והדמעות שזולגות. שוב דחיה, שוב לא שייכת, שוב לא רצויה…. ותוך כדי, שהגוף מתכווץ ונחנק, קולטת איך מיד מתגייסים המנגנונים האוטומטיים של ההסתרה כדי לשמור עליי שלא ארגיש את עוצמת הפגיעה. באופן מפתיע, מגלה בתוכי מנגנון חדש שנולד בפנים ופועל אחרת, הוא מוכן להראות את הפגיעות שלי. מוצאת את עצמי מספרת לאהוב שלי מה קרה וכמה כואב לי. אח"כ מרגישה עייפה. אין לי כוח לגעת בזה יותר. הולכת לישון עם לב טיפה פחות מכווץ ושוקעת בשינה עמוקה. קמה בבוקר והכאב עולה מבפנים שוב. יוצאת להליכה. מודה לגוף שלא השכיח ממני את אתמול ומזכיר לי שיש כאב לטפל בו. תוך כדי הסכמה להרגיש את הכאב האמיתי שפועם בי, קולטת איך הראש שלי מתחיל להזרים משפטים כמו: "את לא צריכה אותם" "גם ככה לא בטוח שהייתי מגיעה לאירוע"….. מבינה שהראש מנסה לשמור עליי, רק שלא ארגיש את עוצמת הכאב שבתוכי. אני מרגיעה את הראש, מרפה את הגוף ונותנת לעצמי להרגיש. הגרון נחנק, הדמעות זולגות ואני מסכימה להרגע עוד, לתת להגנות להרפות לתת לעצמי לצלול לתת המודע, להיות נוכחת בגוף ולהרגיש את הכאב הכל כך מפחיד הזה. משהו משתחרר בתוכי. עוד לא לגמרי, לא במלואו. אבל הרבה יותר ממה שהיה. ואני מכוונת את עצמי להפסיק לחיות בתחושה שלא רוצים אותי, שאני לא שייכת. הגיע הזמן לשנות מסלול. לאפשר לעיניים שלי למקד פוקוס אחר, להזמין מראות חדשים זו ההצהרה החדשה שלי וזה התדר שאני מרחיבה בתוכי.
כאב גופני שלא מרפה: כשהגוף זוכר צלקות ישנות ואיך משתחררים
הגוף שלה מרגיש כאוב ולחוץ כך שהיא בקושי מצליחה ללכת היא גם כבר לא בגיל שיכולה לחכות במטריקס של הזמן אנחנו עוצרות מאפשרות לה להרפות הגוף מחזיר אותנו לכאב אחר לפחד ישן מלידה קודמת והכאב של אז נמצא עכשיו מורגש כמו בעירה. הוא ממש מורגש בצלקת ישנה זו שנוצרה בלידה הקודמת בחיבור בין הבטן לאגן אנחנו מרפות אל הכאב נותנות לקיפאון להתגלות לפחד להיות לכאב להשתחרר יש הקלה ליצירת קשר
הגוף זוכר: איך הדחקת טראומה נחרטת בגוף ואיך חוזרים לחיות
הדחקתי זיכרונות של שנים מהתודעה, הראש לא זכר, הגוף לא שכח הוא צרב אותם בפנים והמשיך לחיות אותם בכל רגע ורגע. אצלי, זה הרגיש כמו משהו תקוע בחיים, זזתי נורא לאט הרגשתי הרבה בושה שנראתה כמו צורך להסתתר שלא יראו, שלא ישמעו, סחבתי הרבה אשמה שנשמעה כמו צורך תמידי להתנצל ומילים שרצות בראש : "משהו לא בסדר אצלך, לא רוצים אותך" התחושה היתה: בדידות. היו בי חלקים שלא האמינו בי היו בי חלקים שלא הפסיקו להילחם, ולנסות להוכיח שהחיים יכולים להיות אחרת. ההדחקה הזיזה אותי מעצמי, מהמסלול שלי. הייתי כבויה אבודה. היה גם ניצוץ חיים, תקווה מרצדת. לקח זמן להבין שאני מדחיקה לקח עוד יותר זמן להבין שהדחקה היא מנגנון הגנה יש רמות ועוצמות של הדחקה אני, ממש שכחתי וכשהבנתי את זה, ממש רציתי להזכר. רציתי להבין את עצמי, לקבל וודאות, להרגיש נורמלית. הגוף זכר כי הוא תמיד זוכר הוא הרגיש ודיבר כל הזמן, בדרכו. בהתחלה, התעלמתי לא הבנתי שהוא מדבר, אח"כ ניסיתי להבין בשכל, דרך המילים, וזה לא הספיק. והוא ממש האט אותי לפעמים ממש עצר רק במטרה להחזיר אותי למסלול, לעצמי. כשהסכמתי להקשיב לגוף, בלי לנסות להבין בראש, התחילה תנועה. נתתי לעצמי להרגע ולהיות איתו, הבנתי שלהיות עם הגוף ולחוות אותו, זה להיות בנוכחות. ממש לעצור, להרגיש מה קורה בגוף, להקשיב, בלי להבין בראש, לנשום ולהרפות ופשוט להיות, בלי להבין בשכל מה זה אומר. כך חזרתי לחיות. ליצירת קשר
"אתה לא גבר": כשהכאב תקוע בגוף והדמעות ממאנות לרדת
כשאחי היה בוכה, אבא היה אומר לו "אתה לא גבר" אני לא יודעת איך זה השפיע עליו, אבל אני יודעת מה זה לפגוש אנשים שלא מצליחים להזיל דמעה, שהכאב תקוע אצלם בגוף ולא מרפה. אני גם זוכה להתרגש איתם כשהם חוזרים לגוף, מעבדים את הכאב ואז לפתע הדמעות מבצבצות בעיניים יש פחות מועקה, ויותר שקט. ליצירת קשר
איך להחזיר ביטחון וערך דרך עבודה עם הגוף ומערכת העצבים?
איך להחזיר ביטחון וערך דרך עבודה עם הגוף ומערכת העצבים? מכירים את המילים שמתגנבות לראש ומורידות אותנו? שאומרות לנו לא לסמוך? אלה קולות שאנחנו באמת מאמינים להם. אבל מה אם היינו מגלים שהקול בראש הוא שכנוע שיצרנו, כדי לשמור על עצמנו ממשהו ישן שכבר לא קיים? היא מספרת לי שמפרגנים לה ומעריכים אותה בעבודה. אומרים לה שממש מרוצים ממנה, אבל בפנים, היא מרגישה אחרת. היא לא מאמינה עד הסוף. מרגישה שהיא לא מספיק טובה שלא סומכים עליה, שלא מספיק מרוצים. אנחנו מתחילות לווסת את הגוף והמערכת העצבית. מייצרות רגיעה עמוקה ומחזירות נוכחות לגוף. תוך כדי, היא מרגישה את הכיווץ, את הבטן מגיבה, את הלב נדרך. עכשיו, זה לא באמת משנה אם מפרגנים לה על אמת, או שזה רק מהפה החוצה. אנחנו עוזבות את המילים, וחוות את הגוף שמעז לעצור, להרפות, להרגיש את הפחד והתחושות הנלוות ולהיות נוכח. למידע נוסף ויצירת קשר
פצע בין דורי: איך מנגנוני הישרדות אוטומטיים עוברים מדור לדור?
לא רוצים אותי, לא אוהבים אותי מספיק האמא חוותה את זה דרך פגיעה בבית, שפירקה אצלה את האמון הבסיסי בבני אדם. העולם שלה היה עולם שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד, הגוף בוגד בך, את לבד בעולם ולא רואים אותך. היא הסתובבה בעולם דרוכה ומתוחה, ולא ידעה רגעי שקט. גדלה להיות חסרת ביטחון ואמונה, חוותה דחיות ובגידות לאורך החיים, חיזקה בתוכה מערכות הגנה שעברו אליה מדורות קודמים. כשבנה הראשון נולד זה קרה שוב והיא נותרה עם בנה כשהיא לבדה בעולם. הפעם, היא ננטשה ובנה ננטש יחד איתה. הפצע גדל, הכאב העמיק. חוויית נטישה, היא חלק מהחוויה הטראומטית, שמייצרת מנגנוני הישרדות אוטומטיים. ההעברה הבין-דורית קורית כאשר ההורה משדר בדרך התגובה שלו אותות שמשדרים "לא בטוח", "מסוכן", "זהירות" וכיו"ב. הילד מחקה אותו וכך מייצר מערכת הפעלה דומה במוח שלו. ככה המידע עובר מדור לדור בסיפור הזה, היא כל עולמו והוא כל עולמה. עכשיו הם שני עולמות שמסתובבים בעולם עם פצע עתיק שנושא בתוכו חוסר אמון בסיסי בבני אדם. עכשיו שניהם במגננה, משדרים כל אחד בדרכו, זהירות, הימנעות, דריכות ופחד לייצר קרבה כדי לא להיפגע שוב. כל זה ממשיך הלאה, עד שמישהו עוצר ומחליט לטפל בפצע ולגעת בכאב העמוק שלו ושל כל הדורות. ככה נעשה התיקון. להצטרפות לקהילה להחזיר את השקט — תובנות וידע עמוק לפרטים נוספים ויצירת קשר להמלצות באתר להמלצות בגוגל
איך להפסיק לשחזר את העבר ולייצר שקט פנימי
תוך כדי טיפול, כשהגוף שלה בהרפיה ורגיעה מוחלטת, הלחץ מתגבר, הגוף נעשה קפוץ, מתקשח ואפילו עולה תחושה של כאב. "לא מסתדר לי איך זה עובד. זה לא קצת סותר?" היא שואלת "כך שינוי קורה!" כשאת בהישרדות,הגוף שלך מתוח, עמוס, החיים לא זורמים בקלות ואת מגיבה בדרכים שפוגעות בך, למשל, כעס, ביקורת, הימנעות, פחד, ריצוי ועוד כל מיני. אלה הן תגובות אוטומטיות של מערכת ההגנה שלך, והן תוצאה של משהו שקרה בעבר וכבר לא קיים. עכשיו, בטיפול, אנחנו עוצרות, מרגיעות, מייצרות שקט וצלילות. עובדות עם תת המודע, שמשחזר תגובות שקשורות למידע מארועים ישנים, שנצרבו בתאים עוד לפני שנוצרו הגנות. השחזור הזה יכול לפגוע בכל אדם באופן שונה ולגרום לו לחיות בסבל וקושי. תביני שכשהשקט מתפשט בגוף, הלב מתרחב והגוף נושם עמוק יותר, את חוזרת להיות כאן, ולא נשארת בעבר. אני, בעצם,עוזרת לך לנווט ולדייק את עצמך . בתהליך, המוח מייצר מסלולים חדשים, התודעה שלך נפתחת ואת קולטת דברים שלא ראית קודם וכך, את מפסיקה בהדרגה לשחזר את העבר. למידע נוסף על טיפולים בקליניקה או אונליין ניתן ליצור קשר כאן
איך משתחררים מהחרדה וחוזרים לנשום בלי להילחם?
כשאנחנו חווים חרדה, מערכות הגוף השונות מתפקדות בצורה שונה לחלוטין ממצבי רגיעה. אחת המערכות הראשונות שיוצאות מאיזון היא מערכת הנשימה. חוויית המחנק והדריכות מייצרת, לעיתים, מעגל חרדה אינסופי, שבו אנחנו מתחילים לנהל מלחמה של ממש מול הגוף שלנו. בסיפור הבא מהקליניקה, אני רוצה לשתף אתכם בסיטואציה שממחישה בדיוק את המלכודת הזו ואיך הפסקת אש אחת פשוטה שינתה את התמונה. *** במלחמות אין מנצחים. יש צד שתוקף, צד שמתגונן ולופ שנגמר רק דרך גישור ותקשורת. אותו עיקרון קיים בטיפול. הוא הגיע עם חרדה שהתבטאה בקושי לנשום עמוק. נלחם בנשימה, מתאמץ בכוח ובכל פעם שמצליח קצת יותר: "הנה, עכשיו הצלחתי." ידעתי שככה לא נתקדם לשום מקום. הגיע הזמן להפסקת אש. ביקשתי ממנו לעצור ולתת לנשימה להיות רדודה ושטחית. כי זו הדרך של הגוף לסמן לו לעצור ולהקשיב. הוא הסכים להפסיק להתאמץ. ביחד, עצרנו והקשבנו לגוף לבהלה, למתח שיושב בתאים. עם כל טיפול הוא חווה הקלה. בטיפול החמישי הוא נכנס לקליניקה ואמר: "אני מרגיש לגמרי אחרת. אני נושם, החרדות פחתו משמעותית ואפילו יש פחות רעידות בידיים" החרדה פחתה, הנשימה התרחבה, הגוף התחיל לחזור לאיזון. עדיין יש עומס לעבד, אבל משהו השתנה. הוא יותר בטוח, יותר שקט. לפעמים הדרך קדימה היא לא להילחם יותר חזק, אלא, לעצור, להקשיב ולתת לגוף לדבר. **** הסיפור הזה ממחיש בצורה טובה עד כמה היכולת להרפות מהמאבק היא דרמטית. רק כשאנחנו מורידים את הנשק, אנחנו מאפשרים לגוף להחזיר את עצמו לאיזון ומפסיקים לשחזר שוב ושוב את אותם דפוסים הגנתיים ומנגנוני הישרדות אוטומטיים שמשבשים לנו את החיים. אם אתם חווים דריכות גבוהה, מועקה או חרדה שלא מרפות, אתם לא חייבים להמשיך להילחם בזה לבד. אני מזמינה אתכם לבוא לטיפול הכרות ולגלות איך אפשר להחזיר את השקט לגוף שלכם. למידע נוסף וליצירת קשר אישי איתי בוואטסאפ לחצו כאן לפרטים נוספים וקביעת תור למפגש אישי לחצו כאן
כשהגוף נזכר: שחרור טראומה וחרדה באמצעות תכנות מחדש של המוח וטיפול אנרגטי
חייבת היות פרפקט אסור לה לטעות אפילו במשהו קטן אחרת, מבול של צעקות והשפלות. עם השנים זה החמיר התגובה שלה הוקצנה . הפעם, זה נעשה בלתי נסבל: לא מצליחה לישון, מתעוררת עם דופק מואץ, הגוף קורס ______ בתחילת המפגש מרפות, והגוף נעשה רגוע, נינוח יותר. ולפתע זה חוזר: דפיקות לב מואצות, בהלה. הגוף כבד, מאובן, הידיים רועדות ללא הרף, הגרון חנוק. _____ הגוף נזכר….. _____ "אני אתך" – מרגיעה אותה ממשיכה להזרים אנרגיות, לגעת ולהיות, מלטפת תוך כדי את הראש. הנשימה מתחילה להתרחב, הגוף מרפה עוד באופן עמוק יותר. ואז הזיכרון הצרוב בגוף מגיע: כאב פנימי, חנק, כובד. והגוף נרגע איתם. _____ עכשיו יש שקט, שחרור,שלווה מלאה. אפשר לנשום עם הכאב, המחנק והכובד. _____ חזרה לישון היטב בלילה, הגוף משוחרר וקל יותר. היא בטוחה. והזיכרון העמוק צץ – כעס, אכזבה ופחד תהומי שנצרב מלווה למילים שפילחו את ליבה: "את כישלון" שוב נזכרת בגוף המאובן, בגרון המכווץ והחנוק, בקול הנאלם, בבדידות. _____ שנים של כאב צרוב בגוף רגע של הסכמה לעצור ביחד, להקשיב, לסמוך, לדבר ולהיות והשינוי קורה. _____ עוד צעד בריפוי הטראומה