כשהגוף נזכר: שחרור טראומה וחרדה באמצעות תכנות מחדש של המוח וטיפול אנרגטי
חייבת היות פרפקט אסור לה לטעות אפילו במשהו קטן אחרת, מבול של צעקות והשפלות. עם השנים זה החמיר התגובה שלה הוקצנה . הפעם, זה נעשה בלתי נסבל: לא מצליחה לישון, מתעוררת עם דופק מואץ, הגוף קורס ______ בתחילת המפגש מרפות, והגוף נעשה רגוע, נינוח יותר. ולפתע זה חוזר: דפיקות לב מואצות, בהלה. הגוף כבד, מאובן, הידיים רועדות ללא הרף, הגרון חנוק. _____ הגוף נזכר….. _____ "אני אתך" – מרגיעה אותה ממשיכה להזרים אנרגיות, לגעת ולהיות, מלטפת תוך כדי את הראש. הנשימה מתחילה להתרחב, הגוף מרפה עוד באופן עמוק יותר. ואז הזיכרון הצרוב בגוף מגיע: כאב פנימי, חנק, כובד. והגוף נרגע איתם. _____ עכשיו יש שקט, שחרור,שלווה מלאה. אפשר לנשום עם הכאב, המחנק והכובד. _____ חזרה לישון היטב בלילה, הגוף משוחרר וקל יותר. היא בטוחה. והזיכרון העמוק צץ – כעס, אכזבה ופחד תהומי שנצרב מלווה למילים שפילחו את ליבה: "את כישלון" שוב נזכרת בגוף המאובן, בגרון המכווץ והחנוק, בקול הנאלם, בבדידות. _____ שנים של כאב צרוב בגוף רגע של הסכמה לעצור ביחד, להקשיב, לסמוך, לדבר ולהיות והשינוי קורה. _____ עוד צעד בריפוי הטראומה
לא רואים אותי – הדרך אל האור
"לא רואים אותי" לרגעים היא שקופה, בלתי נראית. לרגעים, אף אחד לא מבין אותה. הלב שלה מנותץ. היא מרגישה לגמרי לבד. אותם רגעים מזכירים לגוף שלה כאב ישן פצע כואב שלא טופל וממשיך לדמם, זכרון צרוב בגוף. בכל חזרה לשם היא מגיבה בכעס ואז, מתרחקת, מתנתקת בייאוש מעצמה, מהכאב. הלב שלה לומד להיות בטוח יותר כך, היא יכולה לחדור מבעד לפחד לחזור לכאב. עכשיו, היא כבר מסוגלת לראות את הלופ של הכעס, הניתוק והייאוש. וזה הרגע בו מתרחבת אצלה התודעה: הפחד העמוק שיושב בבסיס, הוא ההסכמה להיראות. דווקא שם, במפגש עם הכאב, הקשר שנחרט בגוף, בין הסכנה ליכולת להיראות, מתחיל להתפרק. עם הביטחון שנבנה, נבנית היכולת להיות פגיעה וחשופה. "בטוח לי שיראו אותי"
הרופא של השבט יכול לטפל בכולם. אז למה אני לא?
באתי מעולם המדע — נוירוביולוגיה, רציונליות, הוכחות. עוד כשהתחלתי ללמוד רייקי אמרו לי שיש לי אנרגיות מטורפות. אבל עדיין לא הבנתי מה הערך האמיתי שאני יכולה לתת בזכות זה. הוכחה מהשטח: כשספק פוגש תוצאות באחד הטיפולים הראשונים שלי בתחילת הדרך הגיעה מטופלת עם פריצת דיסק, מחלת לב, סוכרת ויתר לחץ דם. היא לא יכלה להזיז את האגודל בגלל הסתיידות. אחרי הטיפולים, המדדים השתפרו פלאים והיא לא נזקקה לניתוח או לזריקות. אז המורה שלי אמרה לי: "תזכרי את ההצלחה הזו כל פעם שאת לא סומכת על עצמך. את הילרית בקנה מידה עולמי. זה מי שאת." התפילה הפנימית: לבקש להיות "צינור נקי" עם השנים, דרך התהליכים שעברתי בעצמי והעברתי, התחלתי להאמין שיש לי משהו גדול מאוד לתת שעוזר לאנשים להקל על סבל וכאב. זוכרת ששמעתי לא פעם שאי אפשר לטפל באנשים שקרובים אלינו ביותר. לא יכולתי לשאת את המחשבה שיש לי מתנה כזו בידיים ואני לא אוכל לעזור למי שאני הכי אוהבת. ביקשתי להיות צינור נקי. שהיכולת שלי תעבור דרכי בלי חסמים, כדי שאוכל להביא מרפא לכל מי שזקוק לו. המתנה שלי: דיוק, חדות ו"מסלול עוקף מילים" מאז, העבודה שלי היא מסע של היזכרות. אני משלבת כלים אנרגטיים, אינטואיציה גבוהה וחיבור לאנרגיות וידע עתיק מממדים גבוהים יחד עם ידע ארצי בתחום המוח. המתנה שלי היא הדיוק והחדות. אני קולטת אנשים לעומק, מגיעה לרבדים ראשוניים שמהם דברים נוצרו, יודעת איפה לגעת כדי להניע שינוי אמיתי מהבסיס, להגביר תחושת ביטחון ושקט פנימי ולפתוח את התודעה הרחבה. איך להחזיר את השקט הפנימי – טיפול ממוקד בתת-מודע היום אני מלווה אנשים שחווים דריכות גבוהה, מועקה או תקיעות בחיים. אני מחברת אותם חזרה לערוץ האור שלהם ומחזירה להם את השקט, זה שתמיד היה שם ורק חיכה להתגלות. מזמינה אותך להחזיר לעצמך את השקט והביטחון בחיים💚 ליצירת קשר
רגיעה אמיתית במציאות מורכבת: המרחב הבטוח והשפעתו המצטברת
הלית יוצרת מרחב בטוח ומאפשרת רגיעה אמיתית, פרייסלס בעולמינו המורכב מלחצים ומתחים גם בימי שיגרה ומבלי ששמים לב לכך. ההשפעה של המרחב הזה, הקבלה בשילוב המגע המדויק, נמשכת לאורך זמן הרבה מעבר לשעת הטיפול. מאד ממליצה כשיש אפשרות להעניק לעצמכם את המתנה הזו 🩷 שולמית ישר
שחרור מדלקות שתן חוזרות: ריפוי בשילוב תדרים, מגע ועבודה עם תת-המודע
הגעתי להלית בגלל דלקות שתן שחזרו כל כמה חודשים. פעם ראשונה שנחשפתי לטיפול עם קערות טיבטיות והן אכן משנות את התדר בגוף. בשילוב עם המגע של הלית והשיח איתה נעלמו הדלקות ואני מודה לה על זה. ממליצה עליה בחום🧡 רלי דרור
אנחנו פשוט מתרגלים: על המחיר השקט שהגוף שלנו משלם
קלטתי על עצמי השבוע שהתרגלתי. כשיש התראה מקדימה בטלפון, אני כמעט אדישה… אומרת לעצמי שרק אם תהיה אזעקה באמת, אני אזוז. מנגנוני ההישרדות שלנו כל כך מתוחכמים, שאנחנו פשוט לומדים לחיות בתוך הדריכות הזאת. זה קצת כמו שקורה עם כאב: בהתחלה הוא שם, מפריע ולא נותן מנוחה, אחר כך הוא הופך למציק, ובסוף הוא פשוט הופך לחלק, כאילו תמיד היה שם. אם הכאב מגביל אותנו, אנחנו פשוט מתאימים את התנועות בגוף אליו, ועם הזמן שוכחים שפעם היינו אחרת. יש משהו "נוח" בהתרגלות הזו, כי ככה אפשר להמשיך לתפקד בתוך חוסר הוודאות. הבאסה, שבזמן שאנחנו "מתרגלים", אנחנו גם "מחזיקים" חזק-חזק בפנים כדי לא באמת להרגיש את מה שקורה בתוכנו באמת. איפה ה"החזקה" הזו פוגשת אותנו? המאמץ הזה של להחזיק לא נעלם מעצמו. הוא פשוט יוצא בכל מיני צורות אחרות בחיים שלנו: עצבנות וחוסר סבלנות. מתח בגוף שלא מרפה. אדישות שהיא בעצם סוג של ניתוק. אי-נוחות במערכת העיכול או כאבי בטן. תחושה כללית שמשהו "תקוע". אז דווקא כשאנחנו בתוך מצב הלא נורמלי הזה של המלחמה ועסוקים בלהחזיק את עצמנו, אני רוצה להזכיר כמה חשוב לעצור רגע. פשוט לעצור ולהרגיש את הגוף, בלי הסחות חיצוניות: להרגיש את הלב, את הגרון. לבדוק מה שלום הנשימה, מה קורה ברגליים ואיך הבטן מרגישה באמת. זה לא "סתם", זה להיות עם הגוף, לתת לו ביטחון שאנחנו שם בשבילו גם כשלא מאוד נוח לו. זה להחזיר לו את השקט גם כשבחוץ מרעיש, במקום להרגיל אותו רק להדחיק את מה שקורה אצלו בפועל. כי בואו נודה על האמת , אף אחד מאיתנו לא באמת נינוח עד הסוף בתקופה הזו. ולכל מי שמרגיש שרוצה וזקוק דווקא עכשיו לעזרה בעצירה, בהרפיה ובפתיחת הריאות לנשימה עמוקה, אני כאן בשבילכם🥰
למה אנחנו מחפשים שקט במקום הלא נכון? (והקשר המפתיע לדופק שלכם)
תעצמו רגע עיניים ותחשבו על המילה "רוגע". סביר להניח שדמיינתם אגם פסטורלי, טבע ירוק או דממה מוחלטת. בראש שלנו, כדי להיות רגועים, העולם חייב "לשתף פעולה": הילדים צריכים להיות בשקט, הבית מתוקתק, הכביש פנוי ובטח שבלי התראות ואזעקות שיקפיצו לנו את הדופק. אבל מה אם הייתי אומרת לכם שדווקא המרדף הזה אחרי השקט החיצוני הוא זה שמשאיר אותנו במתח? אשליית השליטה והתגובה העצבית אנחנו נוטים להשליך את חוסר השקט שלנו על מה שקורה בחוץ. אנחנו בטוחים שאם רק נצליח לשלוט בסביבה : להשתיק את הרעש, לסדר את הבלגן, נוכל סוף סוף לנשום. אבל זו אשליית שליטה. ברמה העצבית, כל אלה הן התניות של המוח. כשהמוח שלנו קולט סיטואציה מסוימת כסכנה, הגוף מפעיל באופן אוטומטי מערכות הגנה שישמרו עלינו. הדריכות הזו, הדופק המהיר והתחושה ש"אי אפשר להירגע" הם מנגנונים שנועדו להגן עלינו, אבל הם הופכים לבעיה כשאנחנו מנסים להשתיק אותם דרך שינוי הנסיבות החיצוניות. הניסיון לייצר שקט סביבנו הוא הרבה פעמים הרצון להשתיק את מה שקורה לנו ממש בפנים. את אותם רגעים ראשוניים שבהם נוצר המנגנון ההגנתי. במקום להקשיב למה שקורה לנו באמת ולתת לכך מענה, אנחנו הופכים להיות תלויים בחוץ. ואז, כשהשכן מתחיל לקדוח או כשאירוע אחר בסביבה מזיז אותנו מהמרכז, הרוגע שלנו פשוט קורס. בין "להיות רגוע" לבין "להחזיר את השקט" זהו ההבדל המהותי בין מצב זמני שתלוי בסביבה, לבין היכולת להגיע לוויסות טבעי ואוטומטי ולחזור לתחושת רוגע ושקט מתוך בחירה. היכולת האמיתית היא לאפשר למוח לווסת אותנו ולחזור בקלות רבה יותר למרכז שלנו גם בסיטואציות מטלטלות. זה לא קורה מתוך ניתוק מהסיטואציה או אטימות למה שקורה, אלא להיפך, מתוך חיבור אמיתי לעצמנו. כשאנחנו מלמדים את המוח שאפשר להירגע למרות הרעש שמסביב, הוא מתחיל לייצר תגובות חדשות של רגיעה שנשארות איתנו גם כשהעולם סוער. האימון שמתחיל בגוף השקט האמיתי הוא לא היעדר רעש, אלא היעדר התנגדות לרעש. בפעם הבאה שהרעש בחוץ מפריע לכם, או שמשהו "הורס" לכם את הריכוז, נסו לא להילחם בו. במקום לנסות להשתיק את הסביבה, נסו רגע להקשיב למה שקורה לכם בגוף. ברגע שתפסיקו להשקיע אנרגיה בניסיון לשלוט בחוץ, תוכלו להתחיל להחזיר את השקט פנימה. שם נמצא המפתח האמיתי. שאלות נפוצות על רוגע וויסות עצבי: האם אפשר להירגע כשיש רעש מסביב? כן. רוגע אמיתי אינו תלוי בשקט חיצוני אלא ביכולת של המוח לבצע ויסות עצבי אוטומטי ולחזור למרכז גם בסיטואציות מטלטלות. מה ההבדל בין להיות רגוע לבין שקט פנימי? "להיות רגוע" הוא מצב זמני התלוי בנסיבות חיצוניות. "שקט פנימי" הוא יכולת עצבית המאפשרת חזרה לוויסות ללא קשר למה שקורה בחוץ, דרך תהליכי תכנות מחדש של המוח.
גם במבצע "שאגת הארי": למה דווקא כשאתם מתפקדים, הכרחי לעצור ולשנות את אוטומט המוח?
תעצרו רגע… גם אם אתם לא מאלה שנלחצים מהאזעקות ומתפקדים "על מלא" בלי בעיה – חשוב שתקשיבו לגוף שלכם. כי אם הגוף מרגיש קצת מכווץ ומתוח, או שיש חוסר נוחות, מועקה קלה, ואפילו אם אתם עייפים מהרגיל (למרות שבסך הכל ישנתם מספיק שעות והלילה לא נקטע עם אזעקות), כנראה שמשהו בכל זאת קורה שם בפנים ונכנסתם לאוטומט הישרדותי. עצירה היא ההתחלה של הדרך לתת למוח להתחיל להזיז את עצמו מהאוטומט הזה. גם אם אתם מאלה ששמים לב לא לייצר לעצמכם חרדות מיותרות, לא יושבים כל היום מול החדשות ולא עסוקים במלחמה, חשוב להבין שמנקודת מבט של המוח, המציאות של "שאגת הארי" ברקע נרשמת אחרת. המוח ההישרדותי שלנו קולט את ה"וויב" שיש בסביבה, וזה מפעיל מערכות הגנה גם אם בתחושה המודעת שלנו ההתנהלות שלנו היא סך הכל בסדר גמור. מה קורה מתחת לפני השטח? במצב כזה שבו אנחנו באוטומט הישרדותי, המערכות הפיזיולוגיות שלנו פועלות אחרת. זה משפיע על האופן שבו כל מערכות הגוף מתפקדות: המערכת ההורמונלית, הלב, העיכול, הנשימה, מערכת החיסון, השלד והשרירים, ואפילו על החושים שלנו. לאורך זמן, המצב הזה מעלה את רמות המתח והחרדה, פוגע משמעותית ברמת החיוניות שלנו ומחזק את האוטומט של המוח לפעול באותו אופן גם כשהסכנה באמת תחלוף. במצב של דריכות, כשהמוח משקיע הכל בהגנה, לא נשאר לנו גרם אחד לשקט, לעצמנו. אין כוח ליצירה, למעוף, קשה להניע פרויקטים שחשובים לנו – פשוט אין לנו כרגע "מקום" פנימי. ההתראות הפרטיות שלי: לפרק את השרשרת אני מציעה לכם משהו ששווה לעצור ולהרגיש. כשקלטתי את זה על עצמי השבוע, הבנתי שמה שקורה לי בבטן לא קשור למה שאכלתי. כך גם לגבי החזה שפתאום נעשה רגיש יותר והכתף שהתחילה להציק. כל אלה היו התראות של הגוף שלי לעצור ולתת לעצמי לזהות שנכנסתי לאוטומט הישרדותי. אז עצרתי ונתתי לעצמי להירגע ולפרק את שרשרת התגובות הראשוניות שמחזירות אותי לאוטומט של מצב הגנתי הישרדותי. נתתי לעצמי להיות שם כדי לחזור להרגיש אחרת וכדי להרפות מהשריון ההישרדותי שהופעל אצלי. מערכת העיכול נרגעה, החזה מרגיש אחרת והכי חשוב, נזכרתי לעצור, להרגיש את עצמי ולנשום, להרפות מהאוטומט ולשחרר את ההתניה מלהתעצם. איך מחשבים מסלול מחדש? אני מזמינה אתכם לעצור רגע ולהקשיב לגוף. מה קורה שם עכשיו כשנכנסים לרגע של שקט? מה קורה בראש, בגרון, בעיניים? איזו תחושה יש בבטן, בחזה, ברגליים? רק תרגישו, בלי לנסות להבין ולהסביר לעצמכם בראש. המוח כבר יעשה את העיבוד שלו… היכולת למצוא רגיעה בתוך הרעש גם כשהוא לא "מרעיש" מאוד בחוץ – היא קריטית ליכולת שלנו לחזור לעצמנו. ברגע שעוצרים ונותנים למתח הצבור מקום, המוח מקבל איתות שאפשר להרפות, לחוות שקט ולנשום. בימים הקרובים אני מתכננת להקליט מדיטציה נוספת, שתעזור לגוף לעצור ולמוח לחשב מסלול מחדש ולהגיב אחרת גם בזמנים האלה. אשלח אותה בקבוצת הוואטסאפ שלי "תובנות וידע עמוק" – אתם מוזמנים להצטרף ולקבל אותה שם אם הפוסט הזה מדבר אליכם ואתם מרגישים שהוא יכול לתרום לאנשים נוספים, אתם מוזמנים לשתף אותו. זיהיתם את ה"התראות" האלו מהימים האחרונים בגוף שלכם? מוזמנים לשתף לכל שאלה, צרו קשר אני כאן בשבילכם.
למה אנחנו מפספסים את השינוי שכל כך חיכינו לו?
כשאנחנו יוצאים לדרך של שינוי או ריפוי, המוח שלנו בונה לעצמו "תמונה" מאוד ספציפיתשל איך זה אמור להיראות. אנחנו מצפים שהרוגע יגיע בשקט מוחלט, בנשימה עמוקה ובחיוך רחב. אנחנו מחפשים את ה"בום", את הרגע הדרמטי שבו נרגיש ש"זהו, זה עבר". המלכודת של המוח: למה אנחנו מחפשים דרמה? אני רואה את זה קורה המון בקליניקה. המוח שלנו מתוכנת לזהות שינויים קיצוניים כחלק ממנגנון הישרדותי, ולכן הוא נוטה "לסנן" שינויים הדרגתיים. כשאנחנו נמצאים במצב של דריכות גבוהה לאורך זמן, המוח מחפש פתרון קסם מהיר, ומפספס את הניצחונות הקטנים שבדרך. איך נראה ניצחון אמיתי במציאות? האמת היא שהריפוי והשינוי המשמעותי ביותר קורה דווקא בתוך הרעש. הניצחון האמיתי הוא כשאתם נמצאים בתוך יום עמוס, בתוך הסחה או סיטואציה שהייתה פעם מלחיצה ומשהו בתוככם פשוט נשאר יציב. זה לא תמיד מרגיש כמו ה"וואו" שדמיינו. זה יכול להרגיש כמו משהו קטן, כמעט מובן מאליו. זו היכולת להגיב אחרת לגירוי ישן, בלי שבכלל שמתם לב שעשיתם זאת. תרגיל קטן בזיהוי: לעצור ולראות את ה"יש" אני מזמינה אתכם לעצור לרגע, ממש עכשיו, ולהסתכל מעבר לתמונה שדמיינתם. נסו לזהות מה כן קרה בשבוע האחרון: אילו רגעים קטנים של יציבות חוויתם בתוך העומס? איפה הצלחתם לנשום במקום שבו פעם הייתם נדרכים? איך הדרך שלכם נראית במציאות, מעבר לציפיות? לפעמים, השינוי כבר כאן – הוא פשוט מחכה שתכירו בו. מרגישים שהדריכות לא מרפה? אני מזמינה אתכם לתהליך אישי מעמיק בקליניקה שלי במודיעין (או אונליין) או להצטרף למעגל "השקט שבפנים" – קבוצת ריפוי ייחודית שמתקיימת בעיר אחת לשבוע. אני מלווה נשים וגברים בתהליכי שחרור מטראומה, חרדה ודריכות גבוהה דרך תכנות מחדש של המוח. צרו קשר לתיאום פגישה או פרטים על הקבוצה הקרובה שלכם, הלית
למה אנחנו לא מצליחים "לשכנע" את עצמנו להירגע? המנגנון שמאחורי הדריכות הכרונית
שמתם לב שברגעים לחוצים, כל העצות הלוגיות ("פשוט תנשמו", "זה רק בראש שלך") פשוט לא עובדות? המועקה נשארת שם, תקועה עמוק בפנים. כבעלת תואר שני בנוירוביולוגיה, אני יכולה להגיד לכם: זה לא חוסר כוח רצון – זו ביולוגיה. יש לזה סיבה מרתקת, והיא קשורה להבדל שבין סטרס לבין מה שאני קוראת לו: דריכות. המאבטח שפועל במילי-שניות: למה ההיגיון לא משפיע על החרדה? בתוך המוח שלנו יושבת האמיגדלה. תחשבו עליה כעל "מאבטח" שסורק את הסביבה ללא הפסקה. המערכת הזו לא מחכה לאישור מההיגיון שלנו; היא פועלת במהירות שיא של 10 עד 50 מילי-שניות – הרבה לפני שהספקנו להבין מה קרה, והרבה לפני שהרגש בכלל התעורר. בתוך פחות מרגע, המוח פוקד על הגוף לעטות על עצמו "שריון" שנועד להגן עלינו, אך במצבים של דריכות כרונית, השריון הזה הופך לכלא פיזי ומנטלי. איך נראה השריון שלכם? זיהוי תסמינים של דריכות כרונית הבעיה האמיתית מתחילה כשהמערכת הזו "נתקעת" על מצב פעולה ומפעילה תגובות הישרדותיות מהעבר על המציאות של היום. עבור רבים, הדריכות הזו מתבטאת בדרכים הבאות: מחשבות שלא עוצרות: רעש מנטלי תמידי וקושי "לכבות" את הראש. מועקה פיזית: תחושת לחץ בבית החזה או מחנק בגרון. גוף מכווץ: לסתות נעולות, צוואר נוקשה וכתפיים מורמות. קשיי שינה: המוח מסרב להוריד ערנות גם כשאתם מותשים. נשימה כבדה ושטחית: תחושה שאי אפשר לקחת נשימה עמוקה ומספקת. למה טיפול מבוסס שיחות לא תמיד עובד בחרדה ודריכות? הסיבה שכל כך קשה להשתחרר מזה היא שאנחנו מנסים לדבר עם ה"מאבטח" בשפה שהוא לא מבין. המוח הדרוך לא מבין מילים או לוגיקה – הוא מבין תחושות. כשמנסים לפתור בעיה שורשית של מערכת העצבים רק דרך דיבורים, אנחנו נשארים ברמת ה"סימפטום" ולא מגיעים לשורש שצרב את המנגנון. הפתרון: תכנות מחדש של המוח (Neuro-reprogramming) החדשות הטובות הן שהמוח הוא פלסטי. הדריכות הזו היא לא גזירת גורל; היא פשוט "קוד" שנכתב מזמן וזקוק לעדכון. כדי לשחרר את האחיזה של המערכת הזו, אנחנו לא צריכים להילחם בה או "לנסות להירגע" בכוח. התהליך שאני מובילה הוא תהליך עמוק המגיע לשורש, ואינו מבוסס על שיחות. אנחנו ניגשים ישירות ללוח הבקרה – אל תת-המודע ואל התחושות הראשוניות שצרבו את מנגנון הדריכות. בתהליך של תכנות מחדש, אנחנו מלמדים את המוח לזהות ביטחון במקום שבו הוא רגיל לראות איום. רק כשהמערכת העמוקה משתכנעת שהיא בטוחה, השריון הופך למיותר, המחשבות נרגעות, והגוף חוזר לנשום בחופשיות. רוצים לשחרר את השריון ולחזור לנשום? לתיאום פגישת היכרות אישית להצטרפות לקבוצת הווטסאפ "תובנות וידע עמוק" לחצו כאן