לחפש את החלון כשפתחו לנו דלת: למה אנחנו מפספסים את העזרה שמוגשת לנו?
"אני רק רוצה שיכילו אותי. אני כל כך מוצפת, עוברת דברים נורא קשים ואין שם אף אחד". זה מה שהיא אמרה לי בלב כואב. שנייה אחר כך, היא סיפרה לי על מפגש מקרי עם אדם רחוק, כמעט זר. הוא ראה אותה, ממש ראה. הוא שאל בשקט: "הכל בסדר?", ואז הוסיף: "אם את צריכה משהו, אני כאן. באמת". אבל היא לא הרגישה שהיא יכולה לשתף. הוא לא מספיק קרוב. "אמרתי לעצמי שאני צריכה שמישהו קרוב יתייחס אליי", היא לחשה. הלב שלה כאב כי העזרה לא הגיעה מהמקום שהיא קיוותה לו, וזה פשוט לא הרגיש אותו דבר. המלכודת האנושית: כשהציפייה מסתירה את המציאות שאלתי אותה: "אולי כן ראו אותך? אולי כן נתנו לך מקום, אבל את חיכית שזה יגיע ממישהו אחר, בדרך אחרת?". זו אחת המלכודות הכי אנושיות שיש: המחשבה שאם זה לא הגיע בדיוק כפי שדמיינתי, אז זה כאילו לא הגיע בכלל. לפעמים פותחים לנו דלת רחבה, אבל אנחנו עסוקים בלחפש את החלון. אנחנו נצמדים לתסריט שכתבנו בראש ומפספסים את היד שמושטת אלינו כבר עכשיו. לשנות את התדר: להסכים לקבל את מה ש"כן" יש זה הרגע לשנות את האוטומט. הריפוי מתחיל כשאנחנו בוחרים להגיד "כן" לרגעים שבהם רואים אותנו, גם אם זה לא בדיוק האדם שחלמנו עליו או הדרך שציפינו לה. כשאת מאפשרת לעצמך לראות את הטוב שקיים, את משנה את התדר הפנימי שלך. את יוצרת מרחב שבו לאחרים מותר להכיל אותך באמת, ומשם צומחת היכולת להרגיש עטופה, מוגנת ושייכת. אם את מרגישה מוצפת ומחפשת מרחב שיכול להכיל אותך באמת, אני מזמינה אותך למפגשי אישיים אצלי במודיעין (אפשרי אונליין). שם, נלמד יחד לשחרר את החסימות ולאפשר לעזרה ולשקט להיכנס פנימה. רוצה ללמוד איך לשנות את התדר ולהחזיר את השקט? לחצי כאן ליצירת קשר בוואטסאפ