לא רואים אותי – הדרך אל האור
"לא רואים אותי" לרגעים היא שקופה, בלתי נראית. לרגעים, אף אחד לא מבין אותה. הלב שלה מנותץ. היא מרגישה לגמרי לבד. אותם רגעים מזכירים לגוף שלה כאב ישן פצע כואב שלא טופל וממשיך לדמם, זכרון צרוב בגוף. בכל חזרה לשם היא מגיבה בכעס ואז, מתרחקת, מתנתקת בייאוש מעצמה, מהכאב. הלב שלה לומד להיות בטוח יותר כך, היא יכולה לחדור מבעד לפחד לחזור לכאב. עכשיו, היא כבר מסוגלת לראות את הלופ של הכעס, הניתוק והייאוש. וזה הרגע בו מתרחבת אצלה התודעה: הפחד העמוק שיושב בבסיס, הוא ההסכמה להיראות. דווקא שם, במפגש עם הכאב, הקשר שנחרט בגוף, בין הסכנה ליכולת להיראות, מתחיל להתפרק. עם הביטחון שנבנה, נבנית היכולת להיות פגיעה וחשופה. "בטוח לי שיראו אותי"