שוב הכיווץ בלב, החנק בגרון והדמעות שזולגות. 

שוב דחיה, שוב לא שייכת, שוב לא רצויה….

ותוך כדי, שהגוף מתכווץ ונחנק, קולטת איך מיד מתגייסים המנגנונים האוטומטיים של ההסתרה כדי לשמור עליי שלא ארגיש את עוצמת הפגיעה. 

באופן מפתיע, מגלה בתוכי מנגנון חדש שנולד בפנים ופועל אחרת, הוא מוכן להראות את הפגיעות שלי.
מוצאת את עצמי מספרת לאהוב שלי מה קרה וכמה כואב לי.

אח"כ מרגישה עייפה. אין לי כוח לגעת בזה יותר.
הולכת לישון עם לב טיפה פחות מכווץ ושוקעת בשינה עמוקה.

קמה בבוקר והכאב עולה מבפנים שוב.

יוצאת להליכה.
מודה לגוף שלא השכיח ממני את אתמול ומזכיר לי שיש כאב לטפל בו.

תוך כדי הסכמה להרגיש את הכאב האמיתי שפועם בי,
קולטת איך הראש שלי מתחיל להזרים משפטים כמו:
"את לא צריכה אותם"
"גם ככה לא בטוח שהייתי מגיעה לאירוע"…..

מבינה שהראש מנסה לשמור עליי, רק שלא ארגיש את עוצמת הכאב שבתוכי. 

אני מרגיעה את הראש, מרפה את הגוף ונותנת לעצמי להרגיש.
הגרון נחנק, הדמעות זולגות ואני מסכימה להרגע עוד, לתת להגנות להרפות
לתת לעצמי לצלול לתת המודע, להיות נוכחת בגוף ולהרגיש את הכאב הכל כך מפחיד הזה.  

משהו משתחרר בתוכי.

עוד לא לגמרי, לא במלואו. אבל הרבה יותר ממה שהיה.
ואני 

מכוונת את עצמי להפסיק לחיות בתחושה שלא רוצים אותי, שאני לא שייכת. 

הגיע הזמן לשנות מסלול. לאפשר לעיניים שלי למקד פוקוס אחר, להזמין מראות חדשים

זו ההצהרה החדשה שלי וזה התדר שאני מרחיבה בתוכי.