הדחקתי זיכרונות של שנים מהתודעה, 

הראש לא זכר, 

הגוף לא שכח

הוא צרב אותם בפנים והמשיך לחיות אותם בכל רגע ורגע. 

 

אצלי, זה הרגיש כמו משהו תקוע בחיים, זזתי נורא לאט 

הרגשתי הרבה בושה שנראתה כמו צורך להסתתר

שלא יראו, שלא ישמעו,

סחבתי הרבה אשמה שנשמעה כמו צורך תמידי להתנצל 

ומילים שרצות בראש : "משהו לא בסדר אצלך, לא רוצים אותך" 

התחושה היתה: בדידות.

 

היו בי חלקים שלא האמינו בי

היו בי חלקים שלא הפסיקו להילחם, ולנסות להוכיח שהחיים יכולים להיות אחרת.

 

ההדחקה הזיזה אותי מעצמי, מהמסלול שלי. 

הייתי כבויה

אבודה. 

היה גם ניצוץ חיים,

תקווה מרצדת.

 

לקח זמן להבין שאני מדחיקה

לקח עוד יותר זמן להבין שהדחקה היא מנגנון הגנה

 

יש רמות ועוצמות של הדחקה

אני, ממש שכחתי 

וכשהבנתי את זה, ממש רציתי להזכר. 

 

רציתי להבין את עצמי,

לקבל וודאות,

להרגיש נורמלית.

 

הגוף זכר

כי הוא תמיד זוכר 

הוא הרגיש ודיבר כל הזמן, בדרכו.

 

בהתחלה, התעלמתי 

לא הבנתי שהוא מדבר,

אח"כ ניסיתי להבין בשכל,

 דרך המילים,

וזה לא הספיק.

והוא ממש האט אותי לפעמים ממש עצר 

רק במטרה להחזיר אותי למסלול, לעצמי.

 

כשהסכמתי להקשיב לגוף, בלי לנסות להבין בראש, התחילה תנועה. 

נתתי לעצמי להרגע ולהיות איתו,

הבנתי שלהיות עם הגוף ולחוות אותו, זה להיות בנוכחות.

 

ממש לעצור,

 להרגיש מה קורה בגוף, 

להקשיב, בלי להבין בראש,

לנשום ולהרפות 

ופשוט להיות,

בלי להבין בשכל מה זה אומר.

 

כך חזרתי לחיות.

 

ליצירת קשר