אנחנו פשוט מתרגלים: על המחיר השקט שהגוף שלנו משלם
קלטתי על עצמי השבוע שהתרגלתי. כשיש התראה מקדימה בטלפון, אני כמעט אדישה… אומרת לעצמי שרק אם תהיה אזעקה באמת, אני אזוז. מנגנוני ההישרדות שלנו כל כך מתוחכמים, שאנחנו פשוט לומדים לחיות בתוך הדריכות הזאת. זה קצת כמו שקורה עם כאב: בהתחלה הוא שם, מפריע ולא נותן מנוחה, אחר כך הוא הופך למציק, ובסוף הוא פשוט הופך לחלק, כאילו תמיד היה שם. אם הכאב מגביל אותנו, אנחנו פשוט מתאימים את התנועות בגוף אליו, ועם הזמן שוכחים שפעם היינו אחרת. יש משהו "נוח" בהתרגלות הזו, כי ככה אפשר להמשיך לתפקד בתוך חוסר הוודאות. הבאסה, שבזמן שאנחנו "מתרגלים", אנחנו גם "מחזיקים" חזק-חזק בפנים כדי לא באמת להרגיש את מה שקורה בתוכנו באמת. איפה ה"החזקה" הזו פוגשת אותנו? המאמץ הזה של להחזיק לא נעלם מעצמו. הוא פשוט יוצא בכל מיני צורות אחרות בחיים שלנו: עצבנות וחוסר סבלנות. מתח בגוף שלא מרפה. אדישות שהיא בעצם סוג של ניתוק. אי-נוחות במערכת העיכול או כאבי בטן. תחושה כללית שמשהו "תקוע". אז דווקא כשאנחנו בתוך מצב הלא נורמלי הזה של המלחמה ועסוקים בלהחזיק את עצמנו, אני רוצה להזכיר כמה חשוב לעצור רגע. פשוט לעצור ולהרגיש את הגוף, בלי הסחות חיצוניות: להרגיש את הלב, את הגרון. לבדוק מה שלום הנשימה, מה קורה ברגליים ואיך הבטן מרגישה באמת. זה לא "סתם", זה להיות עם הגוף, לתת לו ביטחון שאנחנו שם בשבילו גם כשלא מאוד נוח לו. זה להחזיר לו את השקט גם כשבחוץ מרעיש, במקום להרגיל אותו רק להדחיק את מה שקורה אצלו בפועל. כי בואו נודה על האמת , אף אחד מאיתנו לא באמת נינוח עד הסוף בתקופה הזו. ולכל מי שמרגיש שרוצה וזקוק דווקא עכשיו לעזרה בעצירה, בהרפיה ובפתיחת הריאות לנשימה עמוקה, אני כאן בשבילכם🥰