כשהמלחמה לא נגמרת בפנים: על הפחד שמאחורי השריון והדרך לריפוי
ביום הזיכרון הזה, אני נזכרת בפגישה אחת מהקליניקה שלא מרפה ממני. לא מזמן הגיע אליי חייל מילואים שמשרת בעזה. במהלך הטיפול, הרגשתי את הפחד מתחיל לבעבע מתוכו. כששאלתי אותו מה מפחיד אותו, הוא ענה בלי לחשוב פעמיים: "לחזור לשם". המפגש הזה החזיר אותי לילדות, לימים שבהם שאלתי את עצמי איך חיילים לא מפחדים. האמנתי שהם גיבורים בלתי מנוצחים שמחזיקים את העולם בלי למצמץ. שנים של תמימות עברו עד שהתחלתי ללוות מטופלים ולחדור מבעד לשכבות הצער וההחזקה. הבנתי שמה שנראה מבחוץ כקור רוח הוא לעיתים מנגנון הישרדות – היכולת לא להרגיש היא תגובה של הגוף שמנסה לשמור עלינו כשהלב כבר לא מסוגל להכיל. כשהחומות נשארות עומדות "מפחיד אותי שיאריכו לי את המילואים… לחזור למלחמה", הוא אמר פתאום באמצע הטיפול. באותו רגע הרגשתי איך הפחד צף, ואיך הוא סוף-סוף מעז לתת לו שם. כדי שהפחד הזה יוכל להיאמר בקול, צריך קודם כל ביטחון. צריך מישהו שיראה אותך ויחזיק איתך את הכאב. כשאנחנו נלחמים כדי לשרוד – בשדה הקרב או במלחמות החיים – אנחנו לומדים לדחוק רגשות הצידה כדי לתפקד. הגוף בונה חומות כדי להגן עלינו, אבל כשהמלחמה החיצונית נגמרת, החומות לא תמיד יורדות לבד. הגוף לא שוכח: איך מתחילים לרפא? הגוף מזכיר לנו את מה שהדחקנו בדרכו שלו: בחוסר שינה, בחוסר שקט או במועקה פנימית שקשה להסביר. רגשות שלא עובדו נשארים כלואים בפנים ומבקשים לצאת. ריפוי אמיתי מתחיל ברגע שבו אנחנו מסכימים להקשיב ולהעניק לרגשות הללו מקום בטוח. אני מתפללת בכל ליבי לסיום המלחמה, לחזרת החטופים ולרגע שבו נוכל, לאט ובחסד, ללמוד לחיות עם האובדן הכבד ולמצוא מחדש את השקט. אם עברתם מלחמה – קטנה או גדולה – אל תשארו מאחור עם המועקה. אני מזמינה אתכם למרחב בטוח שבו אפשר להוריד את השריון ולהתחיל לנשום מחדש. לפרטים נוספים על טיפול פרטני בקליניקה במודיעין או אונליין / הצטרפות למעגל הריפוי הקבוצתי "השקט שבפנים" לחצו כאן