בין עבדות לחירות פנימית: כשהצורך בשליטה פוגש את השקט שבפנים
"בן הזוג שלי אומר לי שאני שתלטנית", היא מחייכת חיוך עייף כשהיא מתיישבת מולי. "אני פשוט חייבת שהכל יתנהל בדיוק כמו שאני רגילה. כמו שאני חושבת שצריך". שאלתי אותה בעדינות: "מה קורה לך כשזה לא קורה ככה?". היא לא הצליחה להסביר במילים, רק הרגישה איך משהו שם, עמוק בפנים, מתכווץ. השתלטנות היא לא אופי – היא הגנה על מיטת הטיפולים, כשהיא עוצמת עיניים ומתמסרת לצלילי הקערות ולמגע, הגוף מתחיל לדבר. בתוך השקט שעולה, מגיעה ההבנה: השתלטנות היא לא תכונת אופי – היא מנגנון הגנה. זהו צורך עמוק להרגיש בטוחה בעולם לא צפוי. כשאנחנו לא מרגישות בטוחות מבפנים, אנחנו מנסות לייצר ביטחון דרך שליטה הדוקה בחוץ. לאמן את המוח לחירות אמיתית בתהליך הריפוי, אנחנו מאמנות את המוח מתוך מצב של רוגע. אנחנו יוצרות מסלולים עצביים חדשים ומלמדות את מערכת העצבים שהיא יכולה להגיב אחרת. זהו לימוד של ביטחון עצמי שלא תלוי בשליטה חיצונית. אנחנו נזכרות ששקט אמיתי לא נבנה ממה שקורה בחוץ – הוא מתחיל בתוכנו. רגע לפני חג הפסח, אני מזמינה אתכם לעצור ולשאול: מה עדיין באחיזה אצלכם? מה עוד לא שחררתם? איך תיראה החירות שלכם כשתסכימו להרפות? אני מזמינה אתכם למצוא את החופש הזה בטיפול פרטני או במעגלי הריפוי שלי במודיעין מאחלת לכם חג חירות שמח באמת ♥ לפרטים נוספים כאן
"הגעתי למקום מבטחים": הדרך המהירה מלב כאוב לתובנות מרפאות
הלית היקרה, כבר מהפעם הראשונה כשפתחת את הדלת, ברגע שהסתכלתי לך בתוך העיניים הכחולות הטובות שלך, הרגשתי שהגעתי למקום מבטחים. מהפגישה הראשונה הרגשתי בנוח מופלא אתך ונקשתרי אלייך. כל כך סייעת לי, ובזמן יחסית קצר ריפאת הי מקומות כאובים, נסכת ביטחון וסייעת לי להגיע לתובנות מרפאות. רציתי להודות לך מעומק ליבי על כל זה, על כך שפתחת את ליבך הרחב והענקת לי ריפוי. באהבה ובהערכה רבה שלומית