הגוף זוכר את מה שהמוח בחר לשכוח: על השפה הסודית של ה"כספת"
כשהמילים נגמרות…. במשך שנים הייתי כלואה בלופ מתיש של שאלות ללא תשובה: "מה יש לי? למה אני ככה?" אולי חלקכם מכירים את התחושה הזו – כשהגוף צועק שמשהו לא בסדר, אבל אין לכם מילים להסביר מה זה. לפני קצת יותר מעשור גיליתי שיש חיים שלמים שהסתרתי מעצמי. זיכרונות שהיו חבויים עמוק בתוך "כספת" – מנגנון הגנה מופלא שהמוח בנה כדי לשמור עליי. באותו זמן לא הצלחתי להשלים עם השכחה, הייתי מתוסכלת: "איך יכול להיות ששכחתי חלק כל כך משמעותי מהחיים שלי?" למה אנחנו שוכחים? היום אני יודעת שהשכחה היא לא תקלה, היא הגנה – המוח שלנו בונה את הכספת הזו כדי לאפשר לנו להמשיך לתפקד. אבל למרות שהמודע שלנו לא נגיש למידע, הגוף ממשיך לנהל את הרישומים. הוא הופך את הזיכרונות לשפה פיזית ורגשית יומיומית. איך לקלוט שהגוף "מדבר" איתנו? כדי להבין מה מוחזק שם בפנים, אנחנו צריכים ללמוד לזהות את הסימנים. לרוב, זה יופיע באחת משתי דרכים קיצוניות: הצפה בלתי פוסקת: תחושה שהכל "יותר מדי". רגישות יתר לרעשים, לאנשים, למצבים. דריכות גבוהה ומתח שרירי שלא מרפה גם בשינה. אדישות ואטימות: זהו המצב ההפוך. כשאנחנו משקיעים כל האנרגיה ב"להחזיק חזק" כדי ששום דבר לא ייצא,אנחנו מכבים את המערכת. הווליום של הכאב יורד, אבל יחד איתו נעלמות גם השמחה, ההתרגשות והחיות. לפעמים הגוף מבטא את ה"מוחזק" הזה דרך סימפטומים פיזיים מובהקים: כאבים כרוניים נודדים, אלרגיות שמופיעות ללא הסבר רפואי, או עייפות כרונית ששום שנת לילה לא מצליחה לפתור. לא חייבים לזכור כדי להחלים מה שלמדתי מאז שינה את הכל: לא חייבים לזכור פרטים כדי לשנות את חוויית החיים. המסע מניתוק לחיבור מחדש הוא לא מסע של "חפירה" ארכיאולוגית בזיכרון. זהו מסע של הקשבה עדינה לשפה של הגוף כאן ועכשיו. הזיכרונות לא חייבים לחזור במילים – הם יכולים לעבור עיבוד דרך נוכחות, נשימה וחיבור אחר, שמביא איתו הקלה ורגיעה אמיתית. לחזור לחיות זוהי הסכמה לוותר על הצורך בשליטה מוחלטת ולחזור פשוט לחיות. עם רגשות פועמים, עם ביטחון ועם אהבה עצמית. השקט שבפנים מחכה להתגלות, ברגע שנסכים להקשיב למה שהגוף כבר יודע. רוצה להעמיק בתהליכי חיבור ולקבל תובנות נוספות? אני מזמינה אותך להצטרף לקהילה השקטה שלי בוואטסאפ: "להחזיר את השקט – תובנות וידע עמוק". שם אני שולחת תכני ידע ומדיטציות שיעזרו לך למצוא את הדרך חזרה הביתה לינק להצטרפות
כשהמלחמה לא נגמרת בפנים: על הפחד שמאחורי השריון והדרך לריפוי
ביום הזיכרון הזה, אני נזכרת בפגישה אחת מהקליניקה שלא מרפה ממני. לא מזמן הגיע אליי חייל מילואים שמשרת בעזה. במהלך הטיפול, הרגשתי את הפחד מתחיל לבעבע מתוכו. כששאלתי אותו מה מפחיד אותו, הוא ענה בלי לחשוב פעמיים: "לחזור לשם". המפגש הזה החזיר אותי לילדות, לימים שבהם שאלתי את עצמי איך חיילים לא מפחדים. האמנתי שהם גיבורים בלתי מנוצחים שמחזיקים את העולם בלי למצמץ. שנים של תמימות עברו עד שהתחלתי ללוות מטופלים ולחדור מבעד לשכבות הצער וההחזקה. הבנתי שמה שנראה מבחוץ כקור רוח הוא לעיתים מנגנון הישרדות – היכולת לא להרגיש היא תגובה של הגוף שמנסה לשמור עלינו כשהלב כבר לא מסוגל להכיל. כשהחומות נשארות עומדות "מפחיד אותי שיאריכו לי את המילואים… לחזור למלחמה", הוא אמר פתאום באמצע הטיפול. באותו רגע הרגשתי איך הפחד צף, ואיך הוא סוף-סוף מעז לתת לו שם. כדי שהפחד הזה יוכל להיאמר בקול, צריך קודם כל ביטחון. צריך מישהו שיראה אותך ויחזיק איתך את הכאב. כשאנחנו נלחמים כדי לשרוד – בשדה הקרב או במלחמות החיים – אנחנו לומדים לדחוק רגשות הצידה כדי לתפקד. הגוף בונה חומות כדי להגן עלינו, אבל כשהמלחמה החיצונית נגמרת, החומות לא תמיד יורדות לבד. הגוף לא שוכח: איך מתחילים לרפא? הגוף מזכיר לנו את מה שהדחקנו בדרכו שלו: בחוסר שינה, בחוסר שקט או במועקה פנימית שקשה להסביר. רגשות שלא עובדו נשארים כלואים בפנים ומבקשים לצאת. ריפוי אמיתי מתחיל ברגע שבו אנחנו מסכימים להקשיב ולהעניק לרגשות הללו מקום בטוח. אני מתפללת בכל ליבי לסיום המלחמה, לחזרת החטופים ולרגע שבו נוכל, לאט ובחסד, ללמוד לחיות עם האובדן הכבד ולמצוא מחדש את השקט. אם עברתם מלחמה – קטנה או גדולה – אל תשארו מאחור עם המועקה. אני מזמינה אתכם למרחב בטוח שבו אפשר להוריד את השריון ולהתחיל לנשום מחדש. לפרטים נוספים על טיפול פרטני בקליניקה במודיעין או אונליין / הצטרפות למעגל הריפוי הקבוצתי "השקט שבפנים" לחצו כאן