ביום הזיכרון הזה, אני נזכרת בפגישה אחת מהקליניקה — כזו שלא מרפה ממני.
לא מזמן הגיע אליי חייל במילואים, שמשרת בעזה.
במהלך הטיפול, הרגשתי שהפחד מתחיל לבעבע מתוכו. שאלתי אותו: "מה מפחיד אותך?"
בלי לחשוב פעמיים הוא ענה: "לחזור לשם."
המפגש הזה החזיר אותי לרגעים רחוקים, כשהייתי ילדה.
ילדה שתמיד שאלה את עצמה איך חיילים לא מפחדים.
האמנתי שהם גיבורים. בלתי מנוצחים. כאלה שמחזיקים את העולם בלי למצמץ.
שנים של תמימות עברו, עד שהתחלתי ללוות מטופלים.
לחדור מבעד לשכבות. להרגיש את הפחד, את הצער, את ההחזקה.
והבנתי: מה שנראה כלפי חוץ כקור רוח — הוא לפעמים רק מנגנון הישרדות.
היכולת לא להרגיש היא לא היעדר רגש — אלא תגובת גוף שמנסה לשמור עלינו, ברגעים שהלב לא מסוגל להכיל.
אבל אחר כך…
כשהמלחמה נגמרת — מי שומר עלינו אז?
________________________________
"מפחיד אותי שיאריכו לי את שירות המילואים," הוא אומר לי.
"מה מפחיד בזה?"
"לחזור לשם. לחזור למלחמה."
הוא אומר את זה פתאום, באמצע טיפול.
ואני מרגישה איך הפחד צף.
איך הוא סוף-סוף נותן לו שם.
כדי שהפחד הזה יוכל להיאמר בקול — צריך קודם כל ביטחון.
צריך מישהו שיראה אותך.
שיחזיק איתך את הכאב.
כשאנחנו נלחמים כדי לשרוד — בשדה הקרב או בחיים עצמם — אנחנו לומדים לדחוק רגשות הצידה. לפעול. לתפקד.
והגוף? הוא בונה חומות.
הוא שומר עלינו.
אבל אחר כך…
כשהמלחמה נגמרת — החומות לא תמיד יורדות לבד.
הגוף לא שוכח.
הוא מזכיר לנו בדרכו:
בחוסר שינה, בחוסר שקט, במועקה פנימית שאי אפשר לשים עליה אצבע.
רגשות שלא עובדו — נשארים בפנים.
והם מבקשים לצאת.
אז אם עברתם מלחמה — קטנה או גדולה — אל תשאירו את עצמכם מאחור.
תנו למה שאתם מרגישים מקום.
כי ריפוי מתחיל ברגע שמישהו מקשיב.
______________________________
מתוך המקום הזה — אני מתפללת בכל ליבי שהמלחמה תסתיים כבר.
שכל החטופים יחזרו הביתה.
שנצליח למצוא בלבנו אהבה.
ושנוכל, לאט ובחסד, ללמוד לחיות עם האובדן הכבד שפקד את כולנו.
