זה לא חייב להיות טראומה קשה.

זה יכול להיות רגע קטן – מישהו העליב אותנו ולא היה שם מי שיחבק, חווינו פחד ואף אחד לא הרגיע אותנו, היינו במצוקה ולא קיבלנו את כל מה שהיינו צריכים.
באותו רגע, המערכת שלנו למדה: "עדיף לא להרגיש."

וככה נולדים מנגנוני ההגנה שלנו.
הם נוצרו כדי לשמור עלינו, להרחיק אותנו מהכאב, להגן מפני חוויות שלא יכולנו להכיל.
לפעמים זה נראה כמו התנתקות רגשית, לפעמים זה מתפרץ ככעס או תגובה קיצונית.
אבל יש עוד המון סוגים של מנגנוני הגנה – ריצוי, אדישות והאטמות, התמכרויות שונות, אובססיות שונות…
כל אחד והמנגנון שפיתח בלי לשים לב.

אבל כאן מגיעה השאלה החשובה – האם הם עדיין משרתים אותנו?

הבעיה היא שהמוח שלנו שומר כל פתרון שעבד פעם בתיקייה.
לא תיקייה אחת – תיקיות שונות לכל סוג של פתרון שהתאים בזמנו.
בכל פעם שאנחנו חווים אירוע דומה, הוא שולף את התיקייה הרלוונטית – ומפעיל את אותה תגובה באופן אוטומטי, גם אם היא כבר לא מתאימה לנו.

אז איך יוצאים מזה?

✔️ ללמד את הגוף שהוא בטוח. להפחית דריכות ולהכניס את מערכת העצבים למצב רגיעה.
✔️ להאט את הקצב. לעצור ולשים לב לתחושות בגוף – "לצאת מהאוטומט".
✔️ לתת מקום לרגש בתוך מרחב בטוח. כך המוח לומד להגיב אחרת וליצור דפוסים חדשים.

כך מתפתחת מודעות, כך נוצר שינוי – וכך קורה הריפוי.