"אני רק רוצה שיכילו אותי.
אני כל כך מוצפת.
עוברת דברים נורא קשים.
ואין שם אף אחד."

זה מה שהיא אמרה לי.

ושנייה אחר כך סיפרה לי על מישהו.
לא מישהו קרוב.
אדם רחוק, כמעט זר –
אבל הוא ראה אותה.

ממש ראה.

ושאל בשקט:
"הכל בסדר?"
ואז הוסיף:
"אם את צריכה משהו, אני כאן. באמת."

והיא?
היא לא הרגישה שהיא יכולה לשתף.
הוא לא מספיק קרוב.
"אני צריכה שמישהו קרוב יתייחס אליי," היא לחשה.
והלב שלה כאב.
כי זה לא בא מהמקום שהיא קיוותה שיבוא ממנו.
וזה… לא הרגיש אותו דבר.

ואז אמרתי לה:

אולי כן ראו אותך.
אולי כן נתנו לך מקום.
אבל את חיכית שזה יגיע ממישהו אחר, בדרך אחרת.

ולפעמים…
פותחים לנו דלת –
אבל אנחנו מחפשים את החלון.

וזו אחת המלכודות הכי אנושיות שיש:
לחשוב שאם זה לא הגיע כמו שדמיינתי,
אז זה כאילו לא הגיע בכלל.

אבל אולי –
אולי זה כן הגיע.
אולי כבר עכשיו יש מישהו
ששולח אלייך יד.

פשוט תסכימי לראות אותה.

וזה גם הרגע שלך לשנות את האוטומט.
לבחור לראות את מה כן יש.
להגיד "כן" לרגעים שבהם רואים אותך, גם אם זה לא בדיוק כמו שחלמת.
וליצור עוד ועוד רגעים כאלה –
מהתדר שבו את מאפשרת לאחרים להכיל אותך באמת.